לפני שש שנים ד"ר דלית לן פנתה אליי והציעה לי להשתלב במיזם "סימני דרך למרחב נגיש". כבר הכרתי את עולם המדע האזרחי דרך מיזם אחר שעשיתי בעבר בשיתוף מורה למדעים, אבל כאן משהו נוסף תפס אותי: האפשרות לחבר בין גיאוגרפיה—במובן הכי מרחבי ומעשי שלה—לבין אימפקט חברתי-קהילתי. אני מובילה את המיזם עם תלמידי כיתה י"ב במגמת גיאוגרפיה בבית הספר מקיף ז באשדוד, כחלק מה־30% של הערכה בית-ספרית. בכל שנה אלו תלמידים אחרים, ולכן בכל פעם אנחנו מתחילים מחדש: חשיפה למיזם, בניית שפה משותפת, וחיבור בין התכנים הגיאוגרפיים לבין המשמעות החברתית שלהם. בהתחלה, ההפעלה נבנתה הרבה "תוך כדי תנועה".
דלית הייתה קשובה מאוד לכך שלא הייתה בתחילת הדרך תוכנית לימודים סדורה—ושכמורות וכמורים אנחנו גם צריכים להמשיך ללמד בתוך המסגרת הבית-ספרית, ולא לעצור הכול כדי להמתין לפתרונות. היו גם קשיים טכניים: התאמה בין סוגי טלפונים ומערכות הפעלה, מה עובד באנדרואיד ומה עובד באייפון. בשנה הראשונה התמודדנו עם שלד בסיסי של הפעלה, ובהמשך—עם הצטברות ניסיון ותובנות משנה לשנה—התגבש מערך שיעור מסודר יותר, שכלל גם חומרי צפייה וסרטונים. ההבדל הזה הפך את ההפעלה להרבה יותר נגישה לצוות, במיוחד כשהצטרפו מורות נוספות לאורך הזמן. אחד הדברים שעשינו כדי להתחיל לדבר על נגישות במרחב לא רק במילים, היה תרגיל בבית הספר עצמו: הוצאנו את התלמידים לחצר, שמנו להם כיסוי עיניים, וביקשנו מהם להתמצא במרחב שהם מכירים היטב—מרחב שהם נמצאים בו כבר שנים. דווקא שם, במקום הכי מוכר, היה אפשר לראות את הדינמיקה שמתפתחת ואת ההמחשה המיידית של מה המשמעות של חוסר נגישות. החיבור למרחב העירוני באשדוד היה חלק חשוב מהלמידה.
בית הספר נמצא ברובע הסיטי, ואיתו התחלנו. עם הזמן, ובעזרת חלוקה לקבוצות עבודה, הצלחנו להרחיב את המיפוי בהדרגה: משנה לשנה היקף השטח גדל, עד שהגענו לכיסוי של כמעט שלושה רבעים בעיר—היקף משמעותי מאוד. עבורי, אחד הדברים הבולטים בתהליך היה לראות כיצד התלמידים מתחילים להבין שנגישות היא לא סיפור "על מישהו אחר" או "על מקרה רחוק". ההיכרות עם הנושא חידדה להם שמדובר במציאות קיימת, ושהשאלה של מוגבלות, ראייה או מוגבלות פיזית, יכולה להופיע בחיים של כל אחד ובכל זמן. מתוך ההבנה הזו, גם הקשר בין גיאוגרפיה לבין מעורבות חברתית נעשה טבעי יותר: אם הכול מבוסס על מרחב—אז גם השוויון, ההזדמנויות והיכולת לנוע בבטחה הם עניין מרחבי. במהלך השנים הוספתי גם שכבות נוספות ללמידה ומורות נוספות בצוות - כמו ענת קוטלר, אילנה בנחוס ואיריס בר. כדי לחבר בין המיפוי לבין חיים אמיתיים של אנשים: למשל, לקחתי את התלמידים למרכז מרש"ל לעיוורים באשדוד, כדי שיראו איך אנשים עם עיוורון עובדים וחיים, ואילו התאמות מאפשרות להם להתנהל.
בשנה מסוימת יצאנו גם ליום סיור ביפו, כולל ביקור בתיאטרון "נא לגעת" והתנסויות שממחישות תקשורת וחוויה חושית אחרת. עבור חלק מהתלמידים זו הייתה נקודת שיא, שהפכה את הנושא ממשהו שלומדים עליו—למשהו שמבינים דרכו את המשמעות של מרחב נגיש. לאורך הדרך שיתפנו גם גורמים בעירייה, כולל מחלקת התכנון. היה משהו משמעותי בזה שהתלמידים הרגישו שהם תורמים לעשייה עירונית, ושעבודת שטח של תלמידים יכולה להצטבר לידע שימושי. כשהסתכלתי על התהליך לאורך השנים, הרגשתי שגם דלית וגם אנחנו בבית הספר "עולים קומה" בכל פעם: לומדים מה עבד, מה היה מורכב, איך לדייק את ההפעלה, ואיך להפוך את המיזם ממאמץ חד-פעמי למסגרת בית-ספרית שיש לה רצף. בשבילי, השילוב הזה—ידע גיאוגרפי, עבודה עם כלים של מיפוי, ולמידה שמכוונת למעורבות קהילתית—הוא בדיוק המקום שבו גיאוגרפיה הופכת מפרק בספר ללמידה שיש לה משמעות במרחב שבו אנחנו חיים.
תגובות
0אין עדיין תגובות. הראשונה יכולה להיות שלך.