כשחיפשתי מיזם מדע אזרחי לשלב עם תלמידי י"ב, היו לי שתי מטרות מקבילות. מצד אחד היה לי חשוב לבחור מיזם שיש בו רלוונטיות לתלמידים—כזה שמחבר מחקר למה שהם רואים וחווים ביום־יום. מצד שני, הייתי צריכה שזה יתאים לביוחקר של י"ב, עם קריטריונים ברורים וסגורים, כי זו עבודת חקר שמרכיבה חלק משמעותי מציון הבגרות.
בחרתי ב"תעלומת החמציצים" כי הבנתי שאפשר לקחת את השאלה המקורית של המיזם—מיפוי טיפוסי הפרחים כדי לבדוק את האפשרות של רבייה מינית ויצירת זרעים—ולהסב אותה למסגרת שתאפשר לתלמידים לבצע תהליך ביוחקר מלא. מראש היה לי ברור שלא אעשה את המיזם בדיוק כפי שהוא מופיע ברצף של TCSS, אלא אתאים אותו לצרכים של הוראת ביולוגיה בתיכון.
לפני שהתחלנו, תכננתי שנה מראש את העבודה בשטח: איתרתי בבית הספר חלקה עם חמציצים מאחורי אולם הספורט, סימנתי אותה, והחלטתי ששם נבנה את החקר שלנו. עצם היציאה מהמעבדה הייתה משמעותית עבור התלמידים. הם תלמידים עירוניים, והמעבר לעבודה בשטח—כולל חפירה באדמה—היה עבורם חריג, אפילו כמעט “מעליב”, כי זה היה רחוק ממה שהם רגילים אליו.
אבל דווקא דרך החוויה הזו התחיל לקרות משהו אחר: החמציץ, שהיה עד אז בעיניהם משהו טריוויאלי במרחב, הפך לנושא להתבוננות. למדנו יחד מה זה מין פולש, ובמקום להישאר רק בשאלה של “איזה טיפוס פרח יש כאן”, התחלנו לחשוב כמו חוקרים שמתבוננים בבעיה בעולם ושואלים: מה המשמעויות שלה, ומה אפשר לעשות כדי להתמודד איתה. התלמידים חיפשו מידע ומחקרים מהארץ ומהעולם על דרכי התמודדות עם מינים פולשים, ומתוך הקריאה והתצפיות בשטח גיבשו שאלות חקר.
בעבודה עצמה, קבוצות שונות בחרו אסטרטגיות שונות להתמודדות—למשל חסימת אור שמש או חסימה פיזית—וחלקן ניסו להבין דפוסים במרחב סביב בית הספר, כמו ההבדל בין אזורים עם הרבה חמציצים לבין אזורים סמוכים שבהם כמעט לא ראו אותם, כמו חורשת האורנים. כדי להשוות בין חלקות ותנאים, התלמידים מדדו פרמטרים רבים: אורך גבעול, מועד היציאה, מספר פרחים, מספר עלים ועוד. רק לאחר שאספנו הרבה נתונים, הם חזרו לעיבוד ולניתוח וחיפשו אילו פרמטרים מראים קשרים ברורים ואילו פחות.
במקביל, שמרתי גם על החיבור למטרה המקורית של המיזם: התלמידים יצאו ואספו חמציצים ממקומות שונים, לפעמים גם באופן לא מתוכנן—למשל כשהגיעו לביקור משפחתי במקום אחר—והביאו דגימות כדי שנוכל להשתתף גם במיפוי טיפוסי הפרחים.
במהלך הדרך לא הייתי לבד. הליווי של יעל בן־נון כמתאמת המיזם היה משמעותי עבורי: כבר בתחילת הדרך אמרתי שאני חייבת להפוך את הפעילות למשהו מורכב שמתאים לביוחקר, והיא עזרה לי לחשוב איך לעשות את זה. גם פרופ׳ עמרם אשל היה מעורב, נתן כיווני חקר אפשריים, ובהמשך התלמידים גם פגשו אותו—מפגש שעבורם היה מרגש ומשמעותי, כחלק מהמפגש הישיר עם אדם שעוסק במחקר בתחום הזה.
בדיעבד, החיבור בין מיזם מדע אזרחי לבין ביוחקר י"ב חידד לי את ההבדל בין “לעשות ניסוי” לבין “לעשות מדע”. דרך המדע האזרחי התלמידים יכלו להבין טוב יותר מהי מהות המדע ואיך מדען חושב ופועל—כי הדבר הראשון שעושים הוא לעצור ולהסתכל על מה שקורה בעולם.
תגובות
0אין עדיין תגובות. הראשונה יכולה להיות שלך.